תקצירי ההרצאות

מושב ראשון (שישי, 11:00 – 12:45)

מיאדה אשקר ורחל הרץ-לזרוביץ’ / שיח זהויות – המקרה של הסטודנטים באוניברסיטת חיפה

אוניברסיטת חיפה היא האוניברסיטה הראשונה שהצהירה על עצמה כאוניברסיטה של חיפה והצפון ליהודים ולערבים כקהל יעד אקדמי. כיום, הסטודנטים הערבים מהווים כ- 37% מהסטודנטים לתואר הראשון וקרוב ל-25% מהסטודנטים לתארים מתקדמים. הקמפוס החיפאי דומה למציאות הישראלית. שיח הזהויות מוטבע בחיי היום-יום באוניברסיטה. כמו במחזה דרמטי מתרחשות סצנות של מתח פוליטי: הפגנות וקונפליקטים, בד בבד עם תקופות ארוכות של סמי-הרמוניה ודו-קיום בחיי היום-יום של מרצים וסטודנטים.

נושא שיח הזהויות באוניברסיטה נחקר במשך שנים רבות מאז 1974 (במסגרת המרכז הערבי-יהודי לחינוך). בשנים האחרונות התבססנו על התיאוריה של הזהות הממוקפת (Hyphenated identity). אלה זהויות שהן בו זמנית מאוחדות ונפרדות ע”י ההיסטוריה, האקלים הסוציו-פוליטי, הגיאוגרפיה, הביוגרפיה, הגעגועים והאובדן של הפרט.

המחקר השתמש במתודה איכותנית של ראיונות על הזהות, ציורי מפות זהות על ידי הסטודנטים וכתיבת טקסט אישי קצר ליד המפה. שיח הזהויות נחשף על פי מתודה זאת ברגישות. באופן כולל, מצאנו ששיח הזהויות מתקיים אצל סטודנטים בארבעה דגמים: שיח של אינטגרטיביות, של קונפליקט, של הפרדה ושל דו-קיום. סוג השיח מושפע מלאום, דת, דתיות, מגדר ועמדות פוליטיות. בכנס נציג מספר מפות זהות וניתוחם ונדון בהשפעת האירועים הפוליטיים העכשוויים על שיח הזהויות.

מושב שני (שבת, 10:30 – 12:00)

מיכל בסן / תעדוף דיכויים, בין שינוי מבני של השיח לשינוי המציאות בפועל

מי מדוכא יותר? המזרחי הנגזל מן הפריפריה? האישה המשותקת מפלג גופה העליון ומטה? הטרנסית שנאלצה לגלות מביתה ומן הקהילה שלה על מנת למצוא קבלה ואמפתיה? מי יותר מסכן, ויותר חשוב—למה?

האם באמת ישנו דבר כזה “מדרג דיכויים” שבו ציבור אחד מדוכא יותר מהאחר, או שמא כל דיכוי הוא ייחודי והדרך הנכונה להיאבק בדיכוי הוא ברית מדוכאים? האם ומתי הופך מדרג הדיכויים לתחרות דיכויים והאם קיים ניצול של שיח הזהויות באופן אינטרסנטי? היכן עובר הגבול בין שימוש לגיטימי למניפולציה?

בהרצאה זו, אנסה לבחון ולנתח את האופנים השונים בהם משמש מדרג הדיכויים ככלי בדיון (פמיניסטי, קווירי, פוליטי), כיצד הוא מסייע להפריד בין עיקר לטפל—אך גם לטשטש ביניהם. מה ההבדל בין “דיכוי” ככלי רטורי לבין דיכוי בפועל, מהי רטוריקה של דיכוי ומדוע, בסופו של דבר, מדרג דיכויים הוא עדיין כלי ממדרגה ראשונה בניסיון לטפל בעוולות חברתיות.

בנצי לאור / ציונות: הוראות שימוש

במקום להגדיר את הציונות כאידיאולוגיה, אבקש להתייחס לציונות כמניפסט, אשר במקור, אין לו מהות מפורטת שמגדירה תכנים רבים ומגוונים, מעבר לרעיון הבסיסי של שאיפה לבית לאומי ליהודים כמפלט לרדיפות במזרח אירופה. כל התכנים המשויכים לציונות התווספו כשיחים הגמונים שהתפתחו והתחלפו במשך הזמן. אותם שיחים הגמונים ניכסו את הציונות, כל אחד בתורו, וסייעו בבניית הסובייקט הציוני הצייתן לאותה הגמוניה.

אנסה לנתח בקצרה את השתנות השיח ההגמוני על העבודה, על האדמה, על המהגר, על הגוף ועל האויב. בעיקר, אראה איך הפרקטיקות שנוצרו בהקשרים אלה “נוכסו” ונקראו תמיד “ציוניות”. על ידי כך הסובייקט נהיה צייתן ובר שליטה, כגורם פעיל בנרטיב היסטורי מדומיין אשר יש לו תכלית (teleological history).

כך מופיעים סובייקטים כמו “החלוץ שכובש את השממה”, “הפליט ששב לארצו”, “המתנחל המיישב את ארץ אבותינו”, וכו’. לאורך השנים, לחתור תחת סובייקטיזציה זו נהיה שקול ללהיות אנטי-ציוני. ואם קיים מנגנון חי ונושם של ניכוס הציונות ומתן תכנים (essencialization) המשקפים מטרות זרות לרעיון המקורי, אין זה פלא שהדימוי של הציונית הולך ומדרדר. הסובייקט הציוני משרת מטרות זרות ומגלם תפקיד ביצועי של פרקטיקות שלא קשורות למניפסט המקורי, עד כדי הפיכת הסובייקט הציוני ל-“שליט קולוניאליסט”.

יובל דרייר-שילה / זהות וזכויות דיירים בתהליכי התחדשות עירונית

בחודש ספטמבר בשנה זו, תקף קהל של מפגינים באחד מפרברי לונדון את בית הקפה “סריאל קילר”, במהלך הפגנה נגד ג’נטריפיקציה של השכונה: כניסת אוכלוסייה ממעמד סוציו-אקונומי גבוה ונישול האוכלוסייה המקומית. המפגינים הסבירו בדיעבד כי בית הקפה, המותאם לתרבותם ולזהותם של הדיירים החדשים, הוא סמל לדחיקת רגליהם של התושבים המקומיים החוצה מן השכונה.

סוג זה של ביקורת משקף תפישה מסוימת באשר למהות ולגורמים המניעים תהליכי ג’נטריפיקציה בשכונות מוחלשות. לפי תפישה זו, הזהות והתרבות השונות של הדיירים החדשים זרות למרחב, אינן תואמות את התרבות והזהות הילידיות שלו (מה שמכונה “התושבים המקוריים”), ואינן אותנטיות. על פי תפישה זו, דיירים חדשים ראשונים אלה, המכניסים שינויים תרבותיים וסמליים במרחב, מהווים “חלוצים” שלאחריהם מגיעה המכונה הכלכלית של ההתחדשות העירונית במלוא עוצמתה. תפישה זו משותפת, בשינויים קלים, הן למקדמי תהליכי ג’נטריפיקציה מוצהרים והן למבקרים של תהליכי ג’נטריפקציה מהאסכולה הזהותית-תרבותית.

מול תהליכי התחדשות יש להגן לא על המאפיינים הזהותיים של המרחב, אלא על הזכות לעיר, הזכות לאזרחות מלאה ויציבה בעיר, ולגישה לחלוקה מחדש של העושר בתוכה. לכן צריך לבחון מהם הגורמים המביאים להעצמת הנישול בפועל. בחינה של מקרים בישראל מעלה כי זכויות מוכרות בדיור (Tenure), הון חברתי, וצפיפות הבנייה הקיימת – הם הגורמים האמתיים של התהליך. במקרים מסוימים, דווקא האוכלוסייה שנתפשת כ-“חלוצה” של ג’נטריפיקציה עשויים להתהוות לכדי שחקן משמעותי בבלימתה.

הרצאה (שבת, 12:30 – 13:30)

דני פילק ואורי רם / המרקסיזם אחרי הפוסט-מודרניזם

המשברים של השנים האחרונות בתפקוד הכלכלה הקפיטליסטית, ואירועי המחאה החברתית שהתרחשו ברחבי העולם, כמו גם בישראל, העלו מחדש את השאלה: האם קיים כיום “סובייקט פוליטי אמנציפטורי”. אחד ממקורות המשיכה של המרקסיזם הקלאסי היה הזיהוי של “מעמד הפועלים” בתפקיד זה, בתוקף התיאוריה הכוללת של הקפיטליזם התעשייתי. אך לאורך המאה העשרים עורערה תזה זו, אם מתוקף “תורת התחליף” ותוצאותיה (האוונגארד כתחליף למעמד), ואם מתוקף הממצא האמפירי בדבר “שקיעת מעמד הפועלים” כחול הצווארון (בקפיטליזם המאוחר).

ההתקפה המקיפה האחרונה על מושג הסובייקט ההיסטורי המשחרר באה מצד הגישות הפוסט-מודרניות, אשר הכריזו על מות הסובייקט, על קץ ההיסטוריה ועל משבר הייצוג. אך דומה כי כיום פג במשהו טעמן הרדיקאלי החדשני של גישות אלה, שחלקן אף הוטמע במחשבה המקובלת. מה נותר אם כן?

בהרצאה זו ננסה לברר, ראשית, מה היו התגובות השונות של התיאוריה המרקסיסטית למתקפה הפוסט-מודרנית. ושנית, באופן ממוקד יותר, כיצד ניתן להבין כיום – בתוך המציאות המורכבת של הקפיטאליזם הגלובאלי הניאו-ליברלי, ולאור התובנות שעלו בדיון רב-הפנים שנערך בין המרקסיזם והפוסט-מודרניזם – את מושג הסובייקט?

בחלק הראשון של ההרצאה נאפיין את תצורות החשיבה השונות שהצטיירו במפגש המרקסי-פוסט-מודרני, ובחלק השני של ההרצאה נתמקד במתווים אפשריים של כינון הסובייקט בתנאי הוויה והתודעה הנוכחיים. נחתור אל תשובות אשר ממשיכות להתמודד עם אתגרי המסורת המרקסיסטית, אך אינן נרתעות גם משלוב תובנות בנות זמננו, לקראת סינתזות עדכניות.

מושב שלישי (שבת, 13:45 – 15:15)

מיכה רחמן / מעמד, מגדר וקבוצה אתנית בחברה הקפיטליסטית הפוסט-תעשייתית

1. שני מעמדות בחברה הקפיטליסטית? מצד אחד הניתוח המרקסיסטי, של שני מעמדות, פרולטריון מול בורגנות, דורש שינוי כשבוחנים את המבנה המעמדי החדש של הקפיטליזם הפוסט-תעשייתי. מצד שני, עומדת התשובה של דיויד הרווי, הטוען שבסופו של דבר גם במבנה המעמדי המפוצל החדש (פיצול מעמדות הביניים) עדיין כולם עומדים מול ההון המעוניין בפיצול הזה, לצורך המשך הפקת עודף הערך.

2. בחינה של סכמה של חלוקה מעמדית לפי גישה לא-מרקסיסטית (לפי עמדה במערכת תעסוקתית, בהשפעה וובריאנית) מאפשרת הבנה יותר מפורטת של המבנה המעמדי הנובע מהמצב החדש של הקפיטליזם הפוסט-תעשייתי.

3. במקביל לסכמה המעמדית, קיימת החלוקה אינסיידרס מול אאוטסיידרס, המאפיינת את הקפיטליזם העכשווי: העובדים המוגנים (על ידי ההסכמים עם ארגוני העובדים) מול העובדים הלא מוגנים או מוגנים חלקית (עובדי קבלן, עובדים במשרות חלקיות וזמניות, מובטלים, נשים, וכדומה), שארגוני העובדים תכופות מוותרים עליהם. הסיבות להיווצרות חלוקה זו: גידול סקטור השירותים, גידול בצורך בעבודות עם השכלה גבוהה, ובמקביל, גידול בצורך בעבודות עם כישורים נמוכים, חוזים לעבודה זמנית, הפרטת שרותי התעסוקה, תהליכי הגלובליזציה והגירה.אמנגר קורא למצב הזה: דואליזם ממוסד (בהסכמת ארגוני העובדים).

4. כתוצאה מהשינויים במבנה המעמדי והמקצועי, התחזקו המגמות של ריכוז של קבוצות אתניות ושל נשים במקצועות מסוימים בשכר נמוך יותר. התחזק הקשר בין מבנה מעמדי (לפי החלוקה המעמדית הלא-מרקסיסטית שלמעלה) לבין מגדר וקבוצה אתנית.

5. המגמות בישראל דומות במידה רבה למגמות באירופה. ריכוז נשים במקצועות חינוך ושירותים, ריכוז קבוצות הסובלות מהדרה חברתית במקצועות עם שכר וכישורים נמוכים. המסקנה: לחלוקה מעמדית מפורטת יותר ותשומת לב למצבן של קבוצה אתניות ומגדר יש חשיבות בהבנת ממדי הניצול המעמדי בחברה הקפיטליסטית.

אורי וייס / מהי חשיבות העבודה המאורגנת

עד כמה שיטת הייצור הקפיטליסטית מובילה לניצול, וכיצד יש להתמודד עם כך? מטרתה של הרצאה זו היא לדון במשנתו הכלכלית של מרקס המוצגת בקפיטל, להסביר את המודל הכלכלי המרקסיסטי, ולדון במחלוקת העיקרית בין מרקס לבין אדם סמית. בבתי הספר לכלכלה נהוג להציג מודל של בעל שדה המעסיק עשרה פועלים, מבררים מה תהא תרומתם הממוצעת של הפועלים ומה תהא תרומתם השולית, ושם נגמר הדיון. כאן בדיוק מתחיל מרקס, שראה בתיאוריה שלו כהמשך טבעי והכרחי לתיאוריות של סמית ורירקדו.

מרקס ראה בפער שבין התרומה הממוצעת של הפועלים לתרומתם השולית כמידת הניצול של העובדים. נציג דוגמא מספרית שתראה את הפער ותסביר מה יוצר אותו. לאחר מכן נבחן כיצד יצטצמצם אותו הניצול במקרה של עבודה מאורגנת, וכיצד הוא יצטמצם במקרה בו פועלי הייצור יהיו הבעלים של אמצעי הייצור. נציג את הביקורת על הפתרונות המרקסיסטיים, ונראה מדוע ההכרה בזכות לשביתת סולידריות היא מפתח הן ליצירת צדק חלוקתי והן ליעילות כלכלית.

יעל דרייר-שילה / פוסט-מודרניזם והפרויקט הניאו-ליברלי

בשנת 1968, סטודנטים, מפלגות שמאל ואיגודי עובדים מילאו את הרחובות במספר מקומות בעולם בעת ובעונה אחת, בדרישה לחופש הפרט ולצדק חברתי. כבר אז הורגשו המתיחויות בתוך השמאל, ועל אף שהדרישות לא היו סותרות, הצליח הימין לתקוע ביניהם טריז במהלך שנות השבעים והשמונים. היו אלו שנות עלייתו לשלטון של הניאו-ליברליזם, אשר ריסק את ארגוני העובדים ויצר משבר בשמאל “הישן”. אך במקביל, החברה האזרחית החלה להתחזק. זו הייתה תקופה של פלורליזם, ושל העלאה על נס של חופש הבחירה ושל “שוק הדעות”.

הייתה זו גם תקופה שגשוג הרעיונות הפוסט-מודרניים באקדמיה, ורעיונות אלו חלחלו אל השמאל החדש. הפוסט-מודרניזם הוא מטריה רחבה של רעיונות שונים, אך משותפת להם הטלת הספק בקיומה של אמת אובייקטיבית ובמודלי הניתוח המודרניסטים, וכן משותפת הדגשת חשיבותה של נקודת המבט הסובייקטיבית. בתחום הפוליטי, התבטאה נטייה זו בדחייה של השמאל הישן ובהקמה של ארגונים קטנים אשר מתמקדים בסוגיות ספציפיות. הניתוח הכלכלי והדרישה לצדק חברתי נשארו מחוץ לתמונה. גם מפלגות בעלות אג’נדה רחבה אשר תמכו במאבקים אלה, נתבקשו לעשות זאת מרחוק, כבעלות-ברית. התחום הכלכלי, על אף שהוא נוגע בחיי כולם, ואף פוגע במיוחד במיעוטים ובנשים, נתפס כתחום של אלו שהם בעלי זהות “שקופה” – גברים לבנים.

כעת מוטל על השמאל אתגר חשוב: הסרת הטריז בין חופש הפרט לבין צדק חברתי, ויצירת מאבק אשר מצליח לערער על הניאו-ליברליזם מחד, ולקדם את החירות של כלל חלקי החברה מאידך.

הרצאה (שבת, 15:30 – 16:30)

עמי וטורי / מעמד וזהות מנקודת המבט של ארגון עובדים מעמדי

המתח בין זהות למעמדי, הוא מתח קבוע שעמו מתמודד השמאל המעמדי. הזהות הלא מעמדית (לאומית, אתנית, דתית) איתגרה את המפלגות הסוציאליסטיות ואת איגודי העובדים מראשיתם. אינטלקטואלים סוציאליסטיים דוגמת באואר, לנין ואחרים נדרשו לסוגיה זאת ועסקו בה במידות שונות של העמקה. המתח הזה אינו ייחודי רק למזרח אירופה של ראשית המאה ה-20, או לישראל של ימינו. גלי ההגירה לאירופה הופכים אותו ליותר ויותר רלוונטי גם למקומות שנתפסו בעבר כ-“הומוגניים”, דוגמת ארצות צפון ומערב אירופה.

עם זאת, אם בעבר נתפסה פוליטיקה אתנית או לאומית כדבר שבהכרח הינו ימני, חותר תחת האינטרסים של מעמד העובדים, ופועל בשירות בעלי ההון, כיום היחס בקרב חוגים בארצות המתועשות הרואים עצמם כ-“שמאל” הוא שונה. טיפוח זהות אתנית, ניהול פוליטיקה אתנית, מאבק מגדרי הנתפס כניצב מעל למאבק המעמדי וכדומה, כולן פרקטיקות מקובלות ובמידה מסוימת שליטות בשיח האינטלקטואלי של חלק ניכר מ-“השמאל הישראלי”.

במסגרת ההרצאה אטען, כי השיח המפריד במסגרת “השמאל האינטלקטואלי” הוא בעיקרו תרגיל למיצוב עצמי של חוגים אינטלקטואלים המנותקים מן הקבוצות המנוצלות אותן הם מתיימרים לייצג. האתגר הניצב בפני ארגוני העובדים אינו נדרש לשיח של אותם אינטלקטואלים ואינו יוצא נישכר ממנו. בחזית האיגוד-מקצועית, האתגר המרכזי הוא עם ניסיונות להפרדה על רקע לאומי/גזעני, כאשר במקביל חייבת להתקיים רגישות לצרכים של קבוצות זהות ושל מגדר, אך לא באופו הלעומתי והמפריד המאפיין את אותו שיח אינטלקטואלי מוקצן.

מושב רביעי (שבת, 16:45 – 18:30)

רענן שמש-פורשנר / על יחסי כוח במאבקים לשינוי חברתי

חלק גדול משיח הזהויות מוקדש לעיסוק ביחסי כוח חברתיים (מגדריים, אתניים, מעמדיים וכו’) בתוך תנועות לשינוי חברתי. נקודת המוצא של דבריי תהיה הסכמה עם היבטים מסוימים בביקורת על פרקטיקות עבר והווה בתנועות לשינוי חברתי: תנועות, מפלגות ומסגרות פוליטיות שונות – צודקות ככל שיהיו – לא חסינות מפני יחסי כוח חברתיים ואפליה פנימית. אסור לנו להתעלם מכך שגם “במגרשים הביתיים” שלנו ישנם מסורות ומנגנונים שיוצרים קשיים שמיוחדים לחברות וחברי קבוצות חברתיות שונות (נשים, צעירים, מזרחים, פועלים וכו’). מצב זה לא ייפתר מעצמו: עיסוק בנושא חייב להיות חלק משמעותי מתהליך של בניית ושיפור כל מסגרת פוליטית בה אנו פועלים, כולל בניית מנגנונים לשינוי.

בהמשך דבריי אציג באופן ביקורתי את אחת מהפרקטיקות הבולטות מבין אלו המוצעות על-ידי תומכי שיח הזהויות כדי להתמודד עם מציאות זו: פוליטיקת הסולידריות, הדורשת מבעלי קבוצות חברתיות מדכאות לפעול אך ורק בתור בעלי-ברית של הקבוצות המדוכאות במאבקן. כאלטרנטיבה לשיטה זאת אצביע על התפקיד החיוני של אידיאולוגיה פוליטית עקבית כקובעת את אמת המידה לנכונותה של אופן פעילותנו.

במילים אחרות: אני מבקש לחזור לוויכוח פוליטי העוסק ביכולתנו להעריך את נכונותן של העמדות השונות, ולא בזה העוסק בלגיטימיות (או, לרוב, חוסר הלגיטימיות) של מביעי העמדה. רק במצב כזה ניתן יהיה לעסוק ביחסי הכוחות בתנועותינו באופן שאינו חוסם את האפשרות לשינוי פוליטי וחברתי.

עמרי עברון / בין דיכוי נשים לניצול מעמדי – מחלוקות בפמיניזם מרקסיסטי עכשווי

הקשר בין דיכוי פטריארכלי של נשים לבין הניצול המעמדי בקפיטליזם, נמצא במרכז הניתוח של הפמיניזם המרקסיסטי, וטיב הקשר בין שתי תופעות אלו מזין ויכוחים בין גישות שונות בתחום. אתייחס לשלוש תשובות עיקריות שניתנו בשיח הפמיניזם המרקסיסטי המודרני במערב: גישה הרואה בדיכוי מגדרי נגזרת של ניצול מעמדי, גישה הרואה את שתי התופעות כאומנם קשורות אך בעיקר מקבילות, ולבסוף את הגישה הרואה בשתי התופעות צדדים שונים ומובחנים של אותו התהליך הבסיסי המקיים את הקפיטליזם. לבסוף, אשאל מה ניתן ללמוד מדיון זה על הנחות היסוד הבסיסיות של הכלכלה הפוליטית ושל הניתוח המרקסיסטי של החברה.

לילך ובר / היסודות המעמדיים של קבוצת “ערס-פואטיקה”

הרבים טועים לראות בקבוצת “ערס-פואטיקה” תנועת משוררים שמונה במעגל הראשון את רועי חסן, שלומי חתוכה, תהילה חכימי ועדי קיסר. ארבעתם הוציאו ספרי ביכורים בשנה החולפת, ורובם ככולם גייסו ממון להוצאת ספרם בגיוס המונים מוצלח ומהיר באינטרנט. פניו של הדימוי הציבורי של המשוררות/ים הוא בשני שירים מרכזיים – “מדינת אשכנז” לרועי חסן ו-“אני המזרחית” לעדי קיסר. שירים אלו זכו בתפוצה חסרת תקדים ומחבריהן יצרו בעקבות כך בפייסבוק פרסונה פואטית בועטת, רבת סתירות, רהוטה ופוטוגנית.

ייתכן כי מקור הטעות הוא במסגור מוקדם בכתבה ב-“גלריה”, שלוותה בצילום שנשלף מהארכיון בכל ראיון עם יוצרים מזרחיים מאז ועד היום. בתמונה נראים ישראל דדון, קיסר, חסן וחתוכה יושבים בהבעה רצינית ואירונית, שעשויה להתפרש ככועסת בגלל גון עורם והתריסול בעל המאפיינים הפריפריאליים מאחוריהם. מוטב כי נסרב לראות במסגור זה את בסיס כוחה של הפעימה הערס-פואטית, ונפנה עינינו אל המנגנון שאיפשר אותו – ערבי השירה “ערס-פואטיקה”. זהו מגה-אירוע שירה אשר סחף אליו כאלף מאזיני שירה נלהבים רק בתחילת נובמבר האחרון. סדרת ערבי השירה זוכה בהצלחה תקדימית, תוך מתן מקום למוזיקה, לריקודי בטן ולצילום מוקפד.

קריאה צמודה בשירים של חבורת “ערס-פואטיקה” ומבט על התהוות תופעה תרבותית זו, יסייעו לגבש הסתכלות רעננה: פנייה לקהלים אליהם הפנתה עורף השירה בעבר, וניסוח ביקורת רבת פנים, מעמדית ומאתגרת.